admin כיום, הבעיה הגדולה ביותר של טורקיה היא הסביבה של חוסר ביטחון ואי ודאות. הבעיה הכי גדולה שלנו היא שאנחנו לא מאמינים לכלום ושאנחנו נשארים פתאום במצב של חוסר ודאות מוחלט בעודנו חיים במדינה שעד עכשיו הייתה צפויה לטוב ולרע.
נתחיל בכמה שאלות: איך אתה חי במדינה אם אתה לא יכול לסמוך על כללים כתובים, כולל החוקה, או זכויות מוקנות, כולל שטרי בעלות? איך אתה חי כשכל זכויותיך, לרבות זכותך לחיים, מאוימות ומופרות ולא קורה דבר למפר/ים? איך אתה חי כאשר מתעלמים מהחוקים המגנים עליך וכאשר מנסים חוקים נגד זכויות אוניברסליות? איך הייתם חיים אם הכלים שאמורים להגן על זכויותיכם ממוקדי כוח אחרים היו נתפסים או נועדו לתפיסה? איך חיים במדינה אם האמון והאפשרות לחיזוי נעלמים? איך חיים אם כל הדלתות פתוחות בפני מי שתוקפים את האמון והחיזוי?
אולי אין לנו תשובה מדויקת לשאלות האלה, אבל החיים שלנו הם למעשה דוגמאות חיות לשאלה הזו: אנחנו חיים כמו שאנחנו חיים בטורקיה היום. אנו חיים במשברים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. אני רוצה לתת שלוש דוגמאות מהחודש האחרון, לא ממחקר, אלא ממה שאני זוכר.
– בית המשפט העליון ניסה להפיכה נגד הצו החוקתי באמצעות בית המשפט לחוקה והשותף הזוטר לשלטון הזמין את נשיא בית המשפט לחוקה (שמונה לבית המשפט החוקתי על ידי השותף הבכיר לשלטון) לנסוע לקנדיל. חלק מהממשלה מחשיב את אלה שדבקים בחוקה הנוכחית כחברים ב-PKK.
– באנטוליה, באופן משמעותי, תלמידים "מופקדים בידי המדינה" מקבלים כל הזמן הרעלת מזון, מתים במעליות לא מתוחזקים וממשיכים את לימודיהם בתנאים גרועים יותר מאלה שמוצעים לאסירים ברוב בתי הכלא באירופה.
– פגיעה בזכויות קניין (ליתר דיוק הסרה) עם ההצעה "הצעת תיקונים בחוק פיתוח מחדש של אזורים בסכנת אסונות, כמה חוקים וחוק גזירה מס' 375", ששמו אינו מבין דבר ונעשה במודע, והגבלה זו של מימוש זכויות כנגד נזק ככל האפשר.
תסתכל על שלוש דוגמאות. שלוש דוגמאות שקרו בזמן קצר מאוד וישפיעו איכשהו על כל החיים שלנו. לא מכבדים את החוקה. זכותנו לחיים נפגעת. מעשה וכו'. אנחנו יכולים להיות פתאום חסרי ביטחון מול זכויות אוניברסליות. בכולם המקום שנחזור אליו הוא הרשות השופטת, אבל גם מצבה של הרשות השופטת ברור. כאחד המוסדות המהימנים ביותר, הוא מדורג במקום הראשון בכל סקר. למעשה, כפי שאנו יכולים לראות מהדוגמה, שלא לדבר על מתן אמון, זה משחק תפקיד ביצירת חוסר אמון.
השחיתות מתגברת, הריקבון מתפשט, כאשר רשויות אמון לאומיות ואוניברסליות נעלמות, כל אחד מנסה להסתדר בכוחות עצמו, ולמעשה היסוד של החיים המשותפים מתערער. כשאנחנו אומרים מהי הבעיה הגדולה ביותר של טורקיה, כל אחד יכול למנות נושאים שונים. אם תשאל אותי מחר, אני יכול להגיד לך כותרת אחרת. טורקיה בכלל לא גורמת לאנשים לחשוב כך, אבל היום הבעיה הכי גדולה של טורקיה היא סביבת חוסר הביטחון ואי הוודאות. הבעיה הכי גדולה שלנו היא שאנחנו לא מאמינים לכלום ושאנחנו נשארים פתאום במצב של חוסר ודאות מוחלט בעודנו חיים במדינה שעד עכשיו הייתה צפויה לטוב ולרע.
חובתה של הפוליטיקה להתמודד עם המצב הזה. עלינו ליצור מבנים פוליטיים שיתנו אמון בחברה, יאפשרו לחברה לבטוח בעצמה, ולשאוף למבנה שבו כל חלק תומך בשני על ידי יצירת שרשרת. אם כל מוסד, כל אידיאל, כל נורמה שלימדו אותנו מילדות הם מוצקים ויכולים להתאדות פתאום, אז עלינו ליצור מוצקים משלנו. החברה במדינה לא צריכה להגן על החוקה מפני הממשלה. חברה במדינה לא צריכה לדאוג אם הסטודנטים שהיא שמה במעונות המדינה הורעלו או מתו במעלית. החברה של מדינה לא צריכה להתעורר בבוקר ולגלות שהממשלה, שלא נותר לה מה למכור במדינה, תפסה בניין איתן וגררה את תכולתו לצד השני של העיר. עלינו להבטיח את הבטיחות של זה, את הנוחות של זה ואת הניבוי של זה.
