admin הזעם של אדריאן של פטרישיה מארי באד הוא מבט הפוך מרתק על מדינה במאה העשרים ושתיים בחלק ממה שהיה קנדה. במדינת אדריאנוס הומוסקסואליות היא הנורמה והטרוסקסואליות זוכה לזעף ועד לא מזמן לא חוקית. אדריאנוס נקרא על שמו של הקיסר הרומי ההומו, ומטרתו היא שליטה באוכלוסיה ושיקום הסביבה. הטרוסקסואלים מואשמים הן בהכרח על הומואים והן באוכלוסיית יתר של כדור הארץ, ולכן מדענים שינו גנטית בני אדם כדי להפוך אותם להומוסקסואלים, אם כי לחלקם עדיין יש נטיות סטרייטים או דו מיניים. אמנם זה לא חוקי להיות סטרייט, אבל כל מי שנתפס במין הטרוסקסואלי נידון למוות בגלל הסכנה שאוכלוסיית יתר מהווה למדינה ולעולם.
עם זאת, אלה עם נטיות ישרות כן קיימים. לפני פתיחת הרומן, טוד מידלטון, שחקן כדורסל פופולרי, היה אחד מהם. כאשר נתפס מקיים יחסי מין עם חברתו קריסטל אולברייט, הוא נשלח למחנה חינוך מחדש שם נקט מנהל המחנה באמצעים קיצוניים כדי לנסות למחוק את רגשותיו ההטרוסקסואלים, כולל אונסו. בייאוש, טוד התחנן לחברו הטוב ביותר, פרנק האנטר, לרחם להרוג אותו. פרנק עשה זאת, וכתוצאה מכך, פרנק מרצה כעת מאסר עולם בצבאו של אדריאנוס. (האירועים האלה התרחשו ב"מאהב אדריאנוס", ש"הזעם של אדריאנוס" הוא המשך שלו, אם כי הוא גם רומן עצמאי.)
כזה הוא המצב כאשר הזעם של אדריאנוס נפתח. משפחתו של פרנק האנטר נקרעה לגזרים – אבותיו – ג'פרי ודין – נפרדו בגלל שדין, שגם הוא עבר חינוך מחדש בצעירותו – אינו מוכן כעת להכחיש את נטיותיו הסטרייטיות. דין הפך לחלק מברית גיי-סטרייט בקמפוס בקולג'. בינתיים, אחד מחברי התקשורת של אדריאן כבר לא מוכן לקדם תעמולה הומוסקסואלית נגד סטרייטים. מליסה איגלטון, המגישה הראשית של החדשות הלאומיות, עוזבת את עבודתה כאשר בעל התחנה רוצה שהיא תקדם את האג'נדה שלו במקום לתת לה לדווח על האמת. כאשר מליסה מקימה תחנה מתחרה, דעות חדשות מתחילות להתבטא באדריאנוס. במקביל, סטרייטים מתחילים להופיע בציבור, מחזיקים ידיים ומותקפים כתוצאה מכך. ואז סטודנטית צעירה, טארה מיי פאולר, מוכה באכזריות למוות לאחר שיצאה ישר אל שתי בנות אחרות שלדעתה הן חברות שלה. בתוך כל הכאוס הזה, האם אדריאנוס יוכל לשרוד, או שמא יתפרק ויאפשר להמוני האנשים הסטרייטים המבקשים לפרוץ את חומותיו להשתלט ולהרוס את כדור הארץ?
הסופרת פטרישיה באד עשתה עבודה מדהימה לא רק לדמיין עולם של אפליה הפוכה, אלא גם להביא את העובדה שהעולם הזה הוא מטאפורה דקה לשלנו. לאורך הרומן היא מספקת הערות שוליים המתייחסות לאירועי החיים האמיתיים בשנים האחרונות המהוות את הבסיס לסצנות הרומן. לדוגמה, מותה של טארה מיי פאולר מבוסס על הרצח האכזרי של ולדיסלב טורנובוי, שנאנס בבקבוקי בירה, עונה ונרצח על ידי שניים מחבריו ביום שישי, 10 במאי 2013 בוולגוגרד, רוסיה לאחר שיצא אותם כהומואים. הספר מוקדש לזכרו של טורנובוי.
פטרישיה באד בהחלט יודעת ליצור עולם בדיוני מסקרן. הקורא מתבונן באיזו שגויה נוהגים אנשי אדריאנוס, למרות כוונותיהם הטובות, ומרגיש עצוב ומזועזע לחשוב שדברים כאלה מתרחשים בעולמנו שלנו בזמן הנוכחי. הקצב של באד נפלא, עם פרקים קצרים ודיווחי חדשות כדי לגרום לקורא לתהות ללא הרף מה יבוא אחר כך. היא גם עושה עבודה מצוינת בללהטט במספר עלילות ודמויות כך שהקורא לעולם לא ישתעמם. והכי חשוב, היא יוצרת דמויות ריאליסטיות ומלבבות שמחפשות את ליבן אחר האמת ואז מוצאות את האומץ לפעול לפיה. הקוראים יתאהבו בדסטיני שטוטגרט, האחרונה מבין המשפחות המייסדות של אדריאן, שעומדת על מה שהיא מאמינה שנכון, גם כשאנשים אומרים שזה נוגד את החוקה של המדינה והם פוסלים אותה כישישה וסנילית. ואז יש את הדמויות שליבם מסוכסך, שרוצות נקמה אבל מוצאות את עצמן מתאהבות באויביהן. בסופו של דבר, הרומן מציע ביטוי עמוק ומרגש כיצד התגברות על דעות קדומות ופתיחות לסליחה יכולה לשנות את העולם.
חשבתי שספרו הקודם של באד, אהובתו של אדריאן, רומן רב עוצמה ומלא דמיון, אבל באד החליף אותו כעת. הזעם של אדריאן משאיר אותי ביראת כבוד. אני לא חושב שמי שיקרא את הספר הזה אי פעם ישכח אותו, ואני מקווה שהוא יעזור לשנות את העולם, לב אחד בכל פעם.
